ארכיטיפים פולחניים ביצירת משה שק

מאת: דורית קידר

אחת הדרכים של האנושות לגעת בבלתי נודע מאז ימי הפרה היסטוריה ועד ימינו היא באמצעות הפולחן. ההוויה הפולחנית כורכת את האמונה, הרגש והגוף האנושיים במכלול אחד.
לא ניתן למצות גישה עתיקת יומין זו על מורכבותה הרבה במסגרת מאמר קצר, אבל אפשר לאתר מכנה משותף אחד לשלל הביטויים שלה במהלך הדורות. זוהי התפיסה הרואה את כל הסובב כמלא רוח חיים: האדמה, האבנים, העצים, העוף, הרמש, הדגה והבהמה – כל אלה משתתפים ביצירה הגדולה של הבריאה ועל כך זוכים באהדתו של האדם כשותפי דרך וגורל.

האמן, דרך מכלול יצירותיו, עוסק תמיד בתהיות פילוסופיות ותאולוגיות. הוא חווה תהיות אלה בגופו, יום יום, שעה שעה, מתפעם מחדש מחידת העולם. יצירתו של משה שק היא אקט פולחני אמנותי השם לו למטרה לקשור בין שמים וארץ, בין חומר לרוח. עם זאת, לא ניתן למקם את יצירתו או לשייכה לתרבות מסוימת, שכן שק אינו אמן התר אחר פתרונים, אלא אמן המבקש לבטא את קולה הבלתי נשמע של הנהייה, קולו של הגעגוע, של הרצון לגעת בחומר, באדמה, במוחשי, ובעת ובעונה אחת-לחוות את שמתקיים מעבר לו. מהיבט זה, משה שק נמנה עם הרומנטיקנים הגדולים של כל הזמנים,אותם אנשי רוח שלא ויתרו על הדרך בעבור מציאת תשובות מוחלטות, אלא שלדידם תהליך החיפוש הוא תמצית ההוויה, והתשובות המשתנות השזורות במארג אינסופי הן עדות לתהליך מתמשך זה.

מכלול העבודות של משה שק מבטא את מיקומו בנקודה השבירה שבין המוכר לבין הנסתר. המוכר עצמו מתגלה כרובד שנערם על רובד, חוויות אישיות של היוצר המצטרפות אל מחקר התרבויות האנושי. זהו דו שיח בין האמן לבין פולחנים שקדמו לו, ניסיון לאתר את המשותף ובו בזמן לגעת בייחודי ובחד פעמי. התבוננות בעבודותיו של משה שק מעוררת אצל הצופה מתח מסוים. זהו מתח המתקיים בין סמלים המעלים אסוציאציות של ארכיטיפים פולחניים לבין הייחודיות המשקפת את הלך מחשבתו של האמן. כך נעשות העבודות מעין צינורות חזותיים לפרץ של מחשבות, תהיות ורגשות אישיים, ושל שאלות פילוסופיות כלליות על אודות מהות הבריאה והאניגמה הגדולה של הבורא. העבודות נתמכות על ידי התרבות האנושית, על אמונותיה ופולחניה, מבלי לפול למלכודת של שיוך ספציפי.

משה שק הוא מעין עובד אלוהים של דת אנושית אוניברסלית. זו אולי הסיבה לכך, שהצופה הקרוב לרוחו יתחבר אליו מיידית ללא קשר לדת או לאום מסויימים .(אם כי בכל זאת הבסיס היא תמיד היהדות הרוחנית). נושאי עיסוקו האמנותי של שק שואבים את אופיים החזותי והתוכני מהמילון הצורני הכלל אנושי של פולחן הטבע והאלוהות בכל הזמנים.

שוכן המערות
המערה , כמו ההר, הם מקומות גיאוגרפיים ששימשו את האדם לצורכי פולחן. ההר מייצג את הפן הזכרי של האלוהות ואילו המערה מיצגת את הפן הנקבי שלה. המערה משולה לרחם, מקום מסתור של ראשית הבריאה. היא מיצגת את אלת האדמה, האם הגדולה, החשוכה והלחה, זו שמעניקה חיים וזו שקוברת חיים. המערה מייצגת את התת מודע הקולקטיבי ואת יכולת ההתכנסות והחשיבה האנושית. משה שק בוחר לו את מערותיו, מתבונן אל תוך חשכת בטנם, כמו אל פתח האור הבוקע מלמעלה וחודר מעט לתוכן. שק מטביע את נוכחותו במערה חי את אנשי המערות שהיו עובדי האדמה פשוטים ויצר פסלי חיות שקליפתם החיצונית כעין בעלי חיים דמיוניים. פנימיותם הוא מקום מסתור בטוח מפני צר ואויב, גם מקום אכסון לתבואת השדה, גם מקום לגידול יונים והפקת שמן זית וגם מקום התכנסותה של המשפחה. מערך שלם של חדרים גדולים וקטנים הסתעפויות ומסדרונות מקומות מסתור ומבוכים. החללים האלה הוצאו מהקשרם ומבטן האדמה והפכו לחיות השדה ולעוף השמים בנויות מחומר האדמה המקומי בידיו המיומנות של משה."אני מזמושץ ולא מכנען אבל נקלעתי לפה למין אווירה שיש בה אמירה, ואינני יכול להישאר חרש או אדיש לאמירה הזאת". הבניה הזאת של החיות מחומר מתחקה אחר קצב נשימתו של האמן, קצב נשימתה של המערה, האור, האדמה היקום, הכל נשימה אחת גדולה של התחברות.

יוצר הצלחות והכדים
כלי אוכל ,אביזרי נוי, ופרחים שימשו בפולחן המתים והושמו בקברים של בני תרבויות שונות, ביניהם המצרים הסינים והכנענים. החפצים הוענקו למת על מנת שישמשו אותו בעולמות שלאחר המוות. חפצים שונים מוענקים גם כמנחה לאל. פולחנים שונים בתרבויות רבות מעניקים משמעות סמלית לכלי אוכל ושתייה, כמו הגביע הקדוש היהודי, גביע הקדוש הנוצרי. גם למאכלים יש תפקיד סמלי בפולחן, כמו לחם או יין בתרבות היהודית ובנוצרית.

בעקבות אביזרים פולחניים אלה יצר משה שק את הסדרה האינסופית של הצלחות העטורות דגמים גיאומטרים אורגניים, שלעולם אינם חוזרים על עצמם. העיטורים הספוגים בעושר סמלים פאן תרבותיים מתפקדים בהקשרים מתחדשים כמו שרשרת הגלקסיות, הפלנטות,החורים השחורים.הצלחות נוצרו בידי יוצר שרוחו חופשית מכבלי דוגמה כלשהי. הן נבראות זו אחר זו, כמו נושמות את המהות המשתנה ללא הרף של החיים. כל צלחת זוכה לקיום חזותי בלעדי. יש מוגדרות יותר ויש מהוהות, יש צמחיות ויש חייתיות, יש בעלות מוטיב מופשט, ואחרות המשלבות מקורות השראה ממצבים מקריים מזדמנים, אבל כולם התעברו ברחם גדול אחד השומר על תו טבעי, נעדר תחכום או קישוט יתר. זהו תו המקפיד על אופי אסימטרי ושומר על זרימה פנימית. בצלחות מתקיימת תחושה של מבוך ללא התחלה או סוף. הצלחות כמו הטבע נוהות אל הלא מוכר,אל הלא סדיר. כל צלחת היא הרפתקה חדשה ולא ניתן לחוקק חוקים כלשהם לגביה, ספור מקרי הקולח מנבכי המודע כמעין המגיח ממעבי האדמה.

הכדים הענקיים מעלים אף הם אסוציאציות של כלי הכלה קדומים, של האם הגדולה, של העובר הבראשיתי. אסוציאציות של ראשית הדברים ושל סיומם (כדים לאכלוס עצמות מתים). הכד מסתיר את פנימיותו, את תחתיתו, כמו החיים המסתירים את שמעבר לנראה. כדיו של משה שק הם חפצים העומדים ברשות עצמם. כמו הצלחות גם הם איבדו את הפונקציונליות הפולחנית ההיסטורית וזכו בחיים משלהם. כדי החרס מלאים מאוויר עצמם, יש להם אישיות ייחודיות, כל אחד ופיתחו, כל אחד ובטנו ורגלו התומכת. הם חושניים, מאזכרים פריון. הם מבטאים את עוצמת היצר ואת יכולת היצירה והחיוניות
הבלתי נלאית.