על הגעגוע לחומר ועל חומר הגעגוע

מאת: גדעון אפרת

מכלול עבודותיו של משה שק-תערוכה קשה לפענוח, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. אין זאת תערוכה של הנראה אלא תערוכה של הבלתי נראה – תערוכה של געגועים. למרות שהיא עסוקה מאד בחומרי היא מתכונת לבלתי חומרי. דווקא מפני שהיא בנויה מאחד החומרים הכבדים ביותר – האדמה השרופה – היא מנסה לצרוף בעיות של רוח. היא מנסה להגדיר את החיים כמו שהיא מנסה להגדיר את האמנות. היא מנסה להגדיר את "המקום" ואת "אדם המקום" כמו שהיא מנסה להגדיר את "אמנות המקום" ואת"אמן המקום".
האמצעים החומריים של משה הם שניים – החומר הקרמי וצבע האנגוב. שניהם הם תוכן לעצמם, הן מצד הארכאיות ההיסטורית שבהם והן מצד הישראליות שבהם. הם מוליכים רגישויות של "אמנות אדמה" בכלל עם זיכרונות ארכיאולוגיים של אלפי שנות עשייה קרמית

בארץ ללא מרכאות רומנטיות. צבע האנגוב מתקשר ישירות עם ציורי מצרים העתיקה כמו גם עם תרבות הפלישתים בארץ כמו גם עם תרבות הפרה קולומביאנית באמריקה, כמו עם ציורי קליפות העצים באוסטרליה ושאר תרבויות עממיות. כמה מציורי האנגוב ציירו ילדים בשיתוף פעולה עם משה. וכך המרכיב הראשון -עצוב פסלי החומר חסר ההגדרה הפיגורטיבית הברורה ,מדבר על געגוע לצורות ראשוניות ארכיטיפיות המלכדות דימוי של חיות, דימוי של ציפורים ודימוי של כלי קיבול ראשוניים. חוסר ההגדרה הפיגורטיבית הברורה דק מדגיש את הארכיטיפיות של הסינטזה הצורנית. הצורות האלה חסרות זהות קונקרטית נוצרו באיכות טכנית מקצבית המעוררת השתאות – כל זה מביא תחושה של מרחק מחייב.

מקורות ההשפעה וההקשר ההיסטורי של יצירת משה שונים הם במהותם מהמקורות המשפיעים במקומותינו – על כל פנים לגבי אלה המתיימרים לעסוק ב"פיסול" ולא ב"קרמיקה".

הוא מוצא קשר ישיר אל גרעין חוכמת הצורה של התרבויות העתיקות – כשרוחם של רודי להמן וברנקוזי נושפת בעורפו. הוא מפלרטט עם הצורות של היצירות הארכאולוגיות של ארץ-ישראל ובמיוחד עם תיבות הקבורה של התקופה הכלכוליתית, הוא מתעמת עם ממצאי אנאטוליה – שם ביקר – כמו עם התרבות הנאטופית בשער הגולן כמו עם ממצאי פסח בראדון במערות מדבר יהודה כמו גם עם חוויותיו הבלתי אמצעיות במערות בית ניר ובית גוברין או המפגש המפרה עם צורותיו של מתחם כרם ערבי שהוא מגלה במורדות הר חברון, או המגע הבלתי-אמצעי עם חפצים המשמשים תרבות מסורתית מקומית מזה דורות רבים – כלי עבודה, מיכלים לאיכסון תבואה ,כלים להכנת מזון וכלים חקלאיים.

בעצם, געגועיו של משה שק הם ההמשך העמוק והישיר לגעגועיו של דנציגר להגדרת חווית "המקום" בכל המימדים (מעניין להשוות, למשל את "הכבשים" של דנציגר ל"חיות" של משה). בניגוד לדנציגר שמצא בשנותיו האחרונות סיפוק עצום בעצם גילוי המציאות המזרחית כ"מצב אומנותי" – עץ קדוש, תעלת מים, כלי קיבול ,קבר וכו-משה מעצב את ה"נמרוד" שלו בעשייה חושית ,סבלנית ואפית, כמי שמנסה להבין את "מקצבי המקום" בדרך של התנסות חוויתית ישירה, כמו אותו סופר יווני שהצליח להבין את אישיותו של זורבה רק באמצעות הריקוד הפעיל המשותף. האמונה של משה במסר הטמון בעצם ה"עשייה הנכונה"- אם בצורה אם בחומר ואם בכלים (גישת מוצא שמתקשרת עם משנת היסוד של המורה רודי להמו) נותנת לטכניקה הכבדה של עיבוד החומר הקרמי ה"עבה" את היכולת לשאת את המסר ה"דק" המופשט
והעמוק כאחד – המסר של האומנות הישראלית שמעבר לזעזועי הזמן המקריים – מעבר לכאן ועכשיו, מעבר לקונקרטיות הקיומית והאופנות האמנותיות המשתנות והשאולות מ"שם".

בכלל, משה מנסה לחבר את "האומנות" ו"החיים" בנשימה העמוקה והקיומית שלהם, מעבר לאדם הבודד ובדיאלוג עם אמנות על זמנית ועם חיים ארכיטיפיים. כחמישים שנה מפתח משה את גישתו לחומר לצורה ולבעיות הזהות האמנותית. דרכו כפסל עברה בעבר דרך חומרים כמו הברזל, הבטון והעץ. עכשיו נראה שרק "האדמה השרופה" נותנת לו "הרגשה של בית" ממש של "חווית ארץ ישראל" מבחינת הגעגוע הבלתי
פוסק.