אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתית אלא רק בדבר והיפוכו -שדוקא על ידי דבר והפוכו אפשר להשיג את מציאותו האמיתית של המושג הנגדי. אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות אם אין את הדבר המקבילו.
זה דומה לאדם שאומנותו לעשות כלים וכדים מאדמה שעבודתו לעשות כלי חרס. הסדר הוא שבטרם עושה דבר כלשהו הוא עושה כדורים עגולים מחמר. ואחר כך הוא חוקק ועושה חורים בכדורים. כשהבן הקטן רואה מה שאביו עושה, הוא צועק “אבא מדוע אתה מקלקל את הכדורים”. הבן אינו מבין, שעיקר כוונתו של האב הוא החורים. שרק החורים יכולים להיות כלי קבלה. והבן רוצה דוקא לסתום את החורים מה שהאב עשה בכלים.(כתבי בעל הסולם)
יש תקופות בהיסטוריה המוקדמת שאנשים פעלו לפי תחושת בטן של זרימת החיים כמו מקצבים של רוח מים צמחים חיות ואדמה. אנשים חשו בטחון במאמץ שלהם ובמנוחה שבאה בעקבותיה. ולכל אלה יש בטוי של צורה ועקבות שהזמן לא מוחק אותם. הפסל לאורך הדורות מספר ספור צורני ולא ספור ספרותי. הבריאה או האידאה נוצרת בחשיבה ושם יש מעט מאד מילים. יש זכרון קולקטיבי ושכחה קולקטיבית. הזכרון הקולקטיבי נובע מפתרונות של צורה כמו גובה החלון ומפתנו ומיחסים צורניים בין גדול וקטן בידיות של מחרשות ובעמודים לקשירת אוניות. בכל התרבויות יש פתרונות דומים. שכחה קולקטיבית-שהדברים לא מתנהלים נכון וזאת עדות לקיום זמן מטורף. התקופות האלה באות לידי בטוי בצורת פסל האדם והיחסים שבין הגוף לראש. ככל שהראש קטן והגוף גדול-הטרוף גדל .הולך ומתעצם באדם הבטחון המעושה בשליטה האבסולוטית שלו בחוקי הטבע. כמובן, הביטחון המזויף מתערער כי אין לו זכות קיום.
הפסל עובד בבטון ברזל עץ חומר ואבן. לאט לאט הוא מרגיש את החומר שאתו הוא עובד. כמה שהרגיש יותר את החומר ותכונותיו הוא מבין שיש לחומר הרבה מן הנסתר. כדי לכבד אותו צריך לנהוג בו בזהירות רק איך שמתאים לו. אלף ואחד פרמטרים שמתגלים ומתגלים ככל שמתחברים ומתחברים. ואז על ידי היגיעה שהשקיע בהכרת החומר ומבדיל בו אלפי הבחנות הוא נעשה מומחה וחבר.
החשיבות להדבר קודמת לכל, כי הנסתר גדול מהנגלה. לפסל יש השתוקקות לגלות את המקור של כל אלה השורש של היש מהיש – והיש מהאין. ההתפעלות מביאה לו הרגשה שבלב ולפי שיעור זה נולדת בו שמחת היצירה.
הפסל מכיר את שפלותו שאין הוא יחסן מכל בני גילו שלא נתן להם מדרך הטבע לעבוד עבודת קודש. הפסל קיבל כל אלה שלא בכונה ושלא לשמה. ובתכלית הפשיטות כהכנה דהכנה של החשיבות שבדבר. כי מה שיכולים לעשות לפעמים את מה שצריך ואפילו בלי כונה.
החשיבות כוללת הכל – הפסל מכניע את עצמו מוריד ומקטין את עצמו ומעלה את חשיבות הסביבה להתכלל בה באהבת הזולת ולנסות לשנות עולם לכף זכות. הגוף הוא אורח עובר אבל היגיעה שהאדם נותן נשאר בנצחיות.
באומנות ובמדע יש נסיונות תמידיים לעלות לתפיסת מציאות גבוהה יותר שמפלסת כוון לדרך שונה, לחשיבה חדשה ורגישה ממה שנחשב עד כה לאמירה עדכנית. ההשתוקקות להכרת החומר וחשיבותו יחד עם רצון להבין את החוקים הפועלים יוצרים חסרון גדול שהוא המנוע לצעד הבא.